פסק-דין בתיק ע"א 1112/05

השופט י' כהן:

1.       המערער, יליד שנת 1965, עבד בזמנים הרלבנטיים לעניין שלפנינו כנהג אוטובוס בקואופרטיב "אגד". לטענת המערער, בתאריך 11.6.02 בשעה שנהג באוטובוס בעליה תלולה וחשש שנוסע שעמד לידו יפול, תמך התובע בידו הימנית את גבו של הנוסע כדי למנוע את נפילתו, אך בשל משקלו של הנוסע נמתחה ידו של המערער לאחור, והמערער נפגע בכתפו.

2.       בתביעה שהגיש המערער לבית המשפט קמא, עתר המערער לכך שבית המשפט קמא יחייב את המשיבה לפצותו עבור נזק הגוף שנגרם לו בתאונה הנטענת על-ידו. בית המשפט קמא, לאחר ששמע ראיות הצדדים, דחה תביעתו של המערער, ומכאן הערעור.

3.       בית המשפט קמא קבע, כי עדותו של המערער על עצם קרות התאונה הייתה עדות יחידה של בעל דין מעוניין "ולכן יש לבדוק בקפידה רבה את עדותו של התובע". בית המשפט הוסיף וקבע, כי עד מטעם המערער, מר אבו נימר, ששימש בעת ההיא כפועל בחניון האוטובוסים אליו הגיע המערער בתום הנסיעה, אינה רלבנטית משום שעד זה לא נכח בעת שאירעה התאונה. עוד קבע בית המשפט, כי המערער נמנע מלהזמין עדים אחרים שיכולים היו לתמוך בגרסתו, ואשר את שמותיהם ציין בהודעה על פגיעה בעבודה שהוגשה למוסד לביטוח הלאומי. כמו כן זקף בית המשפט לחובת המערער את העובדה, כי לא ניסה לאתר את הנוסע המעורב בתאונה, ואף זקף לחובת המערער את עברו הרפואי, הכולל מספר תאונות בהן נפגע המערער באותה כתף ממש.

          בסופו של יום קבע בית המשפט קמא, כי הוא דוחה תביעת המערער מכיוון שמדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע, ובתצהיר בריאות שהגיש התובע, כמצוות התקנות, חסרים פרטים מהותיים בנוגע לתאונות קודמות, ובנוסף לכך "עולות תמיהות לגבי גרסת התובע באשר לפגיעה באופן שתוארה על ידי התובע", ואף התעודה הראשונה לנפגע בעבודה שהמציא אינה יכולה לעזור לו "שכן דברים אלה נאמרו מפיו ולכן אין בכוחם לחזק את עדותו". על כל אלה, שב בית המשפט והזכיר שהמערער לא הזמין עדים רלבנטיים להעיד, והמסקנה אליה הגיע בית המשפט הייתה כי "התובע לא הוכיח קיומו של אירוע המהווה תאונת דרכים".

4.       במהלך הדיון בתביעתו של המערער מינה בית המשפט קמא את פרופ' גרשון וולפין כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שייחווה דעתו בתחום האורטופדיה על עניינו של המערער.

          פרופ' וולפין, בחוות דעתו מתאריך 9.1.04 קבע, כי הממצאים הרנטגניים השונים שנמצאו בכתפו הימנית של המערער, אותם רשם פרופ' וולפין בפירוט רב בחוות דעתו, מתאימים למצב שלאחר פריקות חוזרות של הכתף, אך אין לקיומם שום קשר לאירוע הנטען על ידי המערער "בו כלל לא הייתה פריקה של הכתף". עם זאת, פרופ' וולפין קבע, כי באירוע הנטען על ידי המערער, נגרם למערער נזק לשרוול המסובב של הכתף הימנית.

5.       בערעורו תוקף המערער ממצאיו של בית המשפט קמא, ולטענתו הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא מוכיחות בדרגת ההסתברות הדרושה כי אכן נפגע בתאונה כפי שתואר ונטען על ידו.

          לעומת המערער, גורס ב"כ המערער כי אל לנו להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. ב"כ המשיבה בטיעונו ביקש לתמוך אחת לאחת קביעותיו של בית המשפט קמא, אותן פרטתי לעיל, והוסיף, כי על רקע עדותו של המערער עצמו בבית המשפט קמא, וההדגמה שביצע על גבו של ב"כ המשיבה, מנגנון הפגיעה שהמערער טען לו, לא יכול היה להתקיים.

6.       אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הנמוכה ממנה, אך לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים ונתתי דעתי לראיות השונות אשר הונחו על שולחנו של בית המשפט קמא, אציע לחברי למותב לקבל את הערעור, ולקבוע כי התובע אכן נפגע בתאריך 11.6.02, ולהלן אפרט נימוקי לכך.

          הגם שעדות התובע הייתה עדות יחידה, עדותו נתמכה בראיה מסייעת משמעותית ביותר והיא התעודה הראשונה לנפגע בעבודה, שסומנה על ידי בית המשפט קמא כמוצג ת/1. בתעודה זו נרשם מפי התובע כי "לדבריו היום לאחר עזרה שנתן לנוסע שלא ליפול בתוך האוטובוס, סובב כתף הימנית. בעברו פעמיים היתה פריקה באותו כתף."

          התובע לא טען כי פרק את כתפו אלא כי סובב אותה, ו"הממצא הקליני" שנרשם בתעודה היה: "רגישות בכתף הימנית". על פי התעודה נעשה למערער צילום רנטגן, ונקבע כי "אין ממצא פתולוגי", אך עם זאת רשם הרופא כי האבחנה היא "Dislocation of Rt. Shoulder". אף חוות דעתו של פרופ' וולפין יכולה לשמש כראיה מסייעת משמעותית לגרסת התובע, שכן כאמור, פרופ' וולפין קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהאירוע שאירע לתובע בתאריך 11.6.02, נגרם למערער נזק לשרוול המסובב בכתף הימנית.

          בנוסף לאלה, העיד מר אבו נימר, הפועל בחניון, כי זכור לו שביום מסוים ביקש כאשר המערער הגיע לחניון, ביקש ממנו המערער לשאת את תיקו, משום שנפגע בכתפו, ואם לא די באלה, אזכיר, כי התאונה אירעה בעת שהמערער נהג בקו 32א', העושה דרכו משכונת קרית שפריצק להדר הכרמל, ואכן קיימת במסלולו עליה תלולה.

7.       הנני סבור אפוא, כי היו לפני בית המשפט ראיות שונות, שכל אחת מהן מסייעת בפני עצמה לגרסת המערער. על כן כלל לא התעורר הצורך להחיל על עניינו של המערער את הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. אוסיף שאפילו סעיף 54 היה חל על עניינו של התובע, הרי אין הוא מורה כי יש לבדוק את עדות התובע "בקפידה רבה", וכל שיש בו היא הוראה שבית המשפט, "יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו ".

          מר אבו נימר היה העד הראשון שהמערער פגש עת הגיע לחניון עם כתפו הדואבת בתום הנסיעה, ועל כן אין אני סבור, שבכך שהתובע לא איתר נהגים אחרים שראו אותו במצבו יש מחדל כה חמור, המחייב דחיית תביעתו. כמו כן אין אני סבור שיש מקום להלין על התובע על כך שלא הצליח לאתר את הנוסע בו תמך בעת הנסיעה.

          גרסתו של המערער נתמכה אפוא בראיות שונות שהנחו על שולחנו של בית המשפט קמא, ובמכלול הדברים, התבקשה המסקנה כי המערער הטה את מאזן ההסתברות במידה הדרושה לצורך הקביעה, כי אכן אירעה לו התאונה הנטענת על ידו בכתב התביעה.

8.       על כן, אציע לחברי למותב לקבוע, כי בתאריך 11.6.02 אירעה למערער התאונה הנטענת על ידו, במהלכה נפגע בכתפו הימנית, ונורה להחזיר התיק לבית המשפט קמא על מנת שישמע ראיות ויקבע הפיצוי לו זכאי המערער.

          עוד אציע כי נחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות הערעור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה, ובנוסף לכך נחייב את המשיבה לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.